ביאור שטיינזלץ על שבת ק״ל

1 א משנה בהמשך להלכות הנידונות בסוף הפרק הקודם בענין לידה בשבת, ונזכר אף ענין מילה, מביאים גופי הלכות בנושא זה. ר' אליעזר אומר: אם לא הביא כלי למול בו את הילד מערב שבת — מביאו אף ביום השבת עצמו. ומביא אותו מגולה שיראו שהוא מביא סכין של מילה. ובסכנה שגזרו גזירת שמד ואסרו על היהודים למול את ילדיהם — מכסהו על פי עדים שיוכלו להעיד כי הוביל את הסכין לצורך מצוה.

2 ועוד אמר ר' אליעזר בענין זה: אף כורתים עצים לעשות פחמין כדי לעשות באמצעותם כלי ברזל לצורך מילה.

3 שיטת ר' אליעזר לא היתה מקובלת על כל החכמים וכלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, ובכלל זה הכנסת סכין המילה והבאתה. אבל מלאכה של מצוה שאי אפשר לעשותה מערב שבת כמו המילה עצמה — דוחה את השבת.

4 ב גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: האם טעמא הטעם של ר' אליעזר שיש לגלות את הסכין הוא משום חבובי חיבוב מצוה ופרסומה, או דילמא שמא משום מניעת חשדא חשד. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה להלכה, אם טעם הדבר הוא זה או אחר? ומשיבים: לאתויי לענין אפשרות הבאתו כשהוא מכוסה על פי עדים היודעים שמביא סכין לצורך מילה. אי אמרת אם אומר אתה שהטעם הוא משום חבובי חיבוב מצוה, הרי אם הוא מגולה — אין כן, יש בכך משום חיבוב מצוה, ואולם אם הוא מכוסה — לא. אלא אי אמרת אם אומר אתה שהטעם הוא משום מניעת חשדא חשד — אם כן אפילו הוא מכוסה, כיון שהדבר נעשה בידיעת עדים שפיר דמי יפה, ראוי נחשב הדבר. ואם כן מאי מה המסקנה בענין זה?

5 איתמר נאמר אמר ר' לוי: לא אמרה ר' אליעזר להלכה זו אלא לחבובי לחיבוב מצוה. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: ילד הצריך להימול בשבת ולא הביאו את הסכין מערב שבת — מביאו אף בשבת כשהוא מגולה דווקא ואין מביאו כשהוא מכוסה, אלו דברי ר' אליעזר. אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת כשיטה זו, דקתני שכן שנינו בה: ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים, ומכאן נסיק דווקא בשעת הסכנה — אין כן, מכסה, ואולם שלא בשעת הסכנה — לא, שמע מינה למד ממנה שהטעם משום חבובי חיבוב מצוה. ומסכמים: אכן שמע מינה למד ממנה.

6 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: מביאו לסכין כשהוא מגולה ואין מביאו כשהוא מכוסה, אלו דברי ר' אליעזר, ר' יהודה אומר משום בשם ר' אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין את הסכין כשהוא מכוסה על פי עדים.

7 על עדים אלה שדובר בהם איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: העדים דקאמר שאמר האם הכוונה: איהו וחד הוא, המביא, ואחד נוסף, או דילמא שמא: הוא המביא ותרי ושנים מלבדו שיעידו.

8 תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו: ובשעת הסכנה מכסהו על פי עדים. ומעתה אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי הכוונה להוא ותרי ושנים — שפיר יפה ומובן הסגנון, אלא אי אמרת אם אומר אתה כי הכוונה להוא וחד ואחד, מאי מה אם כן פירוש "עדים" בלשון רבים, והלא יש רק עד אחד! ודוחים: אין זו ראיה, שעדיין נקראים הם "עדים" כיון שראויים הם, כלומר הוא ועוד אחד, להעיד במקום אחר.

9 ג ועוד שנינו במשנתנו שאמר ר' אליעזר שאף כורתים עצים לעשות פחמים לצורך המילה בשבת, ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: במקומו של ר' אליעזר שהיו נוהגים שם על פיו היו אף כורתין עצים בשבת כדי לעשות מהם פחמין כדי לעשות באמצעותם ברזל למול בו תינוק בשבת, ואגב כך סיפרו כי במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. שסבר ר' יוסי הגלילי שאיסור בשר בחלב אינו כולל את העוף.

10 ומסופר: לוי איקלע לבי הזדמן לבית יוסף רישבא הצייד. קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא הגישו לו ראש טווס בחלב ולא אכל. כי אתא לקמיה כאשר בא לוי לפני רבי אמר ליה לו רבי ללוי: אמאי לא תשמתינהו מדוע לא תחרימם לאנשים אלה האוכלים עוף בחלב שלא כדברי חכמים! אמר ליה לו לוי: אתריה מקומו של ר' יהודה בן בתירה הוה היה, ואמינא ואמרתי: דילמא שמא דרש להו להם שהלכה כשיטת ר' יוסי הגלילי המתיר אכילת בשר עוף בחלב. וכיון שהתיר להם רבם אין מקום לבוא ולאסור עליהם, וודאי שאין להחרימם בשל כך.

11 דתנן שכן שנינו במשנה, ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ", ונאמר בהמשך הפסוק: "לא תבשל גדי בחלב אמו" דברים יד, כא, ומסמיכות הדברים נלמד: את שאסור משום נבלה — אסור לבשל בחלב ולא רק גדי בחלב אמו. ואולם אם כך תאמר בעוף מאחר שאסור גם כן משום נבלה, יכול אף הוא יהא אסור לבשל בחלב — תלמוד לומר: "בחלב אמו", הרי יצא עוף שאין לו חלב אם ולא נכלל באיסור זה.

12 ד אמר ר' יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כר' אליעזר בענין מילה והיו מתים בזמנן, ולא לפני זמנם, בשכר חיבוב מצוה זו. ולא עוד, אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה רומי גזרה על ישראל על המילה שלא ימולו, ועל אותה העיר לא גזרה.

13 ה כיון שדובר בענין מצות מילה וחיבובה, מביאים, תניא שנויה ברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקיבלו עליהם ישראל מראשיתה בשמחה, כגון מילה, דכתיב שנאמר: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" תהילים קיט, קסב, ופירשו חכמים ש"אמרה" זו היא מצות מילה שששו עליה — עדיין עושין אותה בשמחה. וכל מצוה שקבלו עליהם ישראל מראשיתה בקטטה ובצער כגון עריות, דכתיב שכן נאמר: "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו" במדבר יא, י, ודרשו חכמים שהיו בוכים על עסקי משפחותיו, שנאסר להם אז לשאת את קרובות המשפחה — עדיין עושין אותה בקטטה. וסימנו של דבר: דליכא שאין כתובה וחתונה דלא רמו שאין משליכים, מתעוררת בה תיגרא קטטה בין הצדדים. ולענייננו, שמתחילה לא קיבלו עליהם ישראל מצוות הקשורות בנישואין ברצון.

14 תניא שנויה ברייתא אחרת: ר' שמעון בן אלעזר אומר שבח אחר למצות מילה: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון הימנעות מעבודה זרה ושמירת מצות מילה — עדיין היא מוחזקת בידם בכל תוקף, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין — עדיין היא מרופה בידם ואינם נזהרים בה כראוי.

15 וראיה לדבר שלא קיימו מצוה זו כראוי בשעת הגזירה ממה שמובא בענין תפילין. שאמר ר' ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. ושאלו: מאי היא מהו ענין גוף נקי זה? אמר אביי: שלא יפיח בהם, רבא אמר: שלא יישן בהם.

16 ואגב מסבירים: ואמאי קרו ליה ומדוע קראו לו "אלישע בעל כנפים"? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו — יקרו ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק, וראהו קסדור פקיד אחד. רץ אלישע מלפניו ורץ הקסדור אחריו. כיון שהגיע הקסדור אצלו, נטלן אלישע מראשו ואחזן בידו. אמר לו הקסדור: מה בידך? אמר לו אלישע: כנפי יונה, ובתוך כך פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו על שם נס זה "בעל כנפים".

17 ושואלים: מאי שנא במה שונות כנפי יונה דווקא שאמר ליה לו אלישע לקסדור, ולא אמר ליה לו כנפי אחד משאר עופות? ומשיבים: משום דדמיא שדומה, משולה כנסת ישראל ליונה, וכפי שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" תהלים סח, יד. והסבר המשל: מה יונה זו רק כנפיה מגינות עליה, אף ישראל רק מצו‍ת מגינות עליהן. ובכל אופן למדנו שרק אלישע בעל כנפיים לבדו הוא שנזהר במצוות תפילין, ולא שאר כל העם.

18 ו אמר ר' אבא בר רב אדא שכך אמר ר' יצחק: פעם אחת היו צריכים למול תינוק בשבת ושכחו ולא הביאו איזמל למול בו מערב שבת, והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצירות

19 שלא ברצון ר' אליעזר, שאף על פי שלא היו הגגות והחצרות מעורבים זו עם זו ויש בכך איסור, חכמים לא חששו כדבר.

20 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: שלא ברצון ר' אליעזר! אדרבה להיפך, ר' אליעזר הוא דשרי שהתיר, והרי היתרו מרובה מהיתר זה, שאפילו ברשות הרבים התיר! וכי תימא ואם תאמר שהכוונה היא שלא ברצון ר' אליעזר דשרי שהתיר אפילו ברשות הרבים, אלא ברצון רבנן שאסרו דרך רשות הרבים, ושרו והתירו רק דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות — והלא לשיטת חכמים יש לשאול: וכי אפילו באופן זה מי שרי האם מותר? והתניא והרי שנינו בברייתא: כשם שאין מביאין אותו את סכין המילה דרך רשות הרבים, כך אין מביאין אותו לא דרך גגות ולא דרך קרפיפות ולא דרך חצירות!

21 אלא אמר רב אשי: הכוונה היא שלא ברצון ר' אליעזר ובני מחלוקתו, אלא ברצון ר' שמעון. דתנן שכן שנינו במשנה, ר' שמעון אומר: אחד גגות ואחד קרפיפות ואחד חצירות — כולן לרשות אחד הן נחשבים לגבי כלים ששבתו בתחילת השבת בתוכן, שמותר לטלטלן בהם מזה לזה. ואולם לא נחשבים הם רשות אחת לגבי כלים ששבתו בתוך הבית. שאם לא עירבו בעלי הבתים את כל החצירות — אסור להוציא את כליהם לחצר, ואם עירבו בעלי הבית עם החצר — אסור להוציא חפץ מן הבית אל הקרפף אם החצר אינה מעורבת עם הקרפף. ומכל מקום למדנו מדברי ר' שמעון שבשעת הדחק אפשר לטלטל דרך גגות וחצירות וקרפיפות.

22 א בעא מיניה שאל ממנו ר' זירא מר' אסי: מבוי שלא נשתתפו בו הדיירים, מהו דינו האם מותר לטלטל חפצים בכולו לשיטת ר' שמעון? והסבר השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו כי כחצר דמי נחשב, ונאמר כי מה חצר, אף על גב שלא ערבו את הבתים שבתוכה — בכל זאת מותר לטלטל בכולו, אף על פי שאסור להוציא חפצים מהבית לחצר, האי נמי זה גם כן, אף על גב אף על פי שלא נשתתפו בו — מותר לטלטל בכולו אף שאסור להוציא חפצים למבוי, או דילמא שמא לא דמי דומה בענין זה המבוי לחצר, כי החצר אית ליה יש לו ארבע מחיצות, ואילו האי לית ליה זה, המבוי אין לו ארבע מחיצות אלא שלוש בלבד. אי נמי או גם כן נימוק אחר לגריעות המבוי: חצר אית ליה דיורין יש לה, בה דיירים, ונמצא שהיא נחשבת כבית, ואולם האי לית ביה דיורין זה המבוי אין בו דיירים. והשאלה אם כן מה דין המבוי לענין זה? שתיק שתק ר' אסי ולא אמר ליה לו ולא מידי דבר. שלא ידע להשיבו תשובה ברורה.

23 זימנין אשכחיה דיתיב וקא אמר פעם אחרת מצאו ר' זירא לר' אסי שיושב ואומר, אמר ר' שמעון בן לקיש משום בשם ר' יהודה הנשיא: פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת לצורך מילת תינוק בשבת, והביאוהו בשבת, והיה הדבר קשה לחכמים: היאך מניחין את דברי חכמים האוסרים ועושין כדברי ר' אליעזר. ומדוע היה הדבר קשה להם — חדא סיבה אחת: שר' אליעזר שמותי הוא, שהיה נוטה לשיטת בית שמאי ירושלמי והלכה ברוב הדברים שנחלקו עם בית הלל כדברי בית הלל! ועוד, שהרי כלל הוא שבכל דבר שנחלקו בו יחיד ורבים — הלכה כרבים, ואף כאן ודאי הלכה היא כדברי חכמים החולקים על ר' אליעזר!

24 ואמר ר' אושעיא: שאילית שאלתי את ר' יהודה הגוזר המוהל ואמר לי הסבר לענין זה: במבוי שלא נשתתפו בו הוה היה מעשה זה שהביא ר' אסי בשם ר' יהודה הנשיא, ואייתוהו מהאי רישא להאי רישא והביאוהו לאותו איזמל מראש, קצה, זה של המבוי לראש, קצה, זה שבו היה התינוק. עד כאן אמר ר' אסי באותו ענין. אמר ליה לו ר' זירא לר' אסי: מתוך זה שהבאת מעשה זה בלא הסתייגות נראה כי ודאי סבירא ליה למר סבור הוא אדוני כי מבוי שלא נשתתפו בו מותר לטלטל בכולו? ואמר ליה לו ר' אסי: אין כן, וכן הלכה. אמר ליה לו ר' זירא: והא זימנין בעאי מינך והרי פעם אחרת שאלתי ממך דבר זה ולא אמרת לי הכי כך! דילמא שמא אגב שיטפך שטף לימודך רהיט הושב לך גמרך תלמודך? אמר ליה לו: אין כן, אגב שיטפא רהיטא שטף לימודי הושב לי גמרי תלמודי ונזכרתי בהלכה זו.

25 ב באותה הלכה עצמה ובאופן כללי איתמר נאמר שאמר ר' זירא שכך אמר רב: מבוי שלא נשתתפו בו בני החצירות הפתוחות אליו — אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות.

26 אמר אביי: הא מילתא דבר הלכה זה אמרה ר' זירא ולא פירשה עד דאתא שבא רבה בר אבוה ופירשה. שאמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב : מבוי שלא נשתתפו בו דיירי החצרות הפתוחות אליו, אם עירבו החצירות עם הבתים, כלומר בעלי הבתים שבתוך כל חצר עירבו ביניהם כל חצר לעצמה ובכך התירו לעצמם את הטלטול בוך החצר עצמה — אין מטלטלין בו אלא בתוך ארבע אמות כמו בכרמלית. אולם אם לא עירבו חצירות עם הבתים ובכגון זה אסור לטלטל בתוך החצרות — מותר לטלטל בכולו, בכל המבוי.

27 אמר ליה לו רב חנינא חוזאה לרבה: מאי שנא במה שונה הדבר כי כאשר עירבו חצירות עם בתים — שאנו אומרים אז שניתקו החצירות ונעשו כעין בתים, ורב לטעמיה לטעמו, לשיטתו, שאמר רב: אין המבוי ניתר בטלטול בלחי וקורה כדין מבוי שאינו מפולש שעל ידי כך הוא כסתום על פי תקנת חכמים, עד שיהו